הברברים של מרוקו
האימזיגן, הברברים של מרוקו, חיו במרוקו הרבה לפני שהגיע האיסלאם למרוקו. הברברים של צפון מרוקו והרי האטלס שונים מאד מאלה של דרום מרוקו ואזור הסהרה. סיפור על מסעות שעשיתי במרוקו ורשמים ממפגשים עם האימזיגן, האנשים החופשיים. כתב וצילם: דודו בן צור
אני מודה שהייתי לא אחראי. היתה זאת החלטה של רגע. לאחר כמה ימים של השתלמות מדריכים במרוקו
ביקשתי מהמדריכה לעצור את האוטובוס באמצע הדרך המתפתלת בין נאות המדבר על עמק הזיז, צפונית לשולי הסהרה של מרוקו. שבעתי מהסברים מלומדים וטרחנים על מרוקו. רציתי לפגוש את הדברים מקרוב. האוטובוס נעצר בנקודה המשקיפה על עשרות אלפי הדקלים, הבוסתנים וקסבות הבוץ של תפיללאת, נאת מדבר ענקית בה חיים ומתפרנסים מקומיים רבים. ירדתי רק עם תרמיל גב ואמרתי להם שלא ידאגו לי. אני אמצא דרך להתחבר אליהם יותר מאוחר. האוטובוס התרחק ואני נשארתי לבדי. מצויד בערבית שלמדתי באוניברסיטה ומחשבות חיוביות. כמה שנים לפני כן סיימתי את לימודי מזרח תיכון - אפריקה. מרוקו היא המקום המושלם המשלב את שני תחומי הלימוד האלה היות והיא נמצאת בנקודת המפגש אליה מתנקזים השפעות מזרח תיכוניות ערביות-מוסלמיות ממזרח והשפעות אפריקניות חזקות המגיעות מדרום לסהרה. השקפתי על עמק הזיז. בין הדקלים נצנצו תעלות ההשקיה ונאת המדבר הגדולה של מסקי, Meski, בריכת מים גדולה ששימשה את חיילי הלגיון הצרפתי. התחלתי ללכת ברגל. היתה זאת שעת אחר הצהרים חמה במיוחד. נשים ברבריות עטופות ברדידים צבעוניים ישבו יחד בחמדות הרחבות נהנות מהרוח המהירה. לפץע נעצרה לידי מכונית מרצדס כסופה בתוכה ישב גבר צעיר ונאה בשנות השלושים לחייו. מרכיב משקפי שמש אופנתיים לבוש בגלימה מסורתית ברברית ומטפחת מסורתית מגולגלת סביב ראשו. הוא הציע לי טרמפ. יכול להיות ששוב לא הייתי אחראי אבל המפגש עם טייב עלוואי היה התחלה של מסע אל מרוקו ואל התרבות הברברית של צפון אפריקה. מאז חזרתי פעמים רבות אל מרוקו כמדריך או כעיתונאי על מנת לתעד את הברברים של הרי האטלס או הסהרה. טייב עלוואי היה בעצם סוג של נסיך. קרוב למשפחת המלוכה ומתגורר בריסאני, סמוך לגבול עם אלג'יריה ולדיונות הגדולות של ארג צ'בי (מכונות גם מרזוגה). סיפרתי לו שאני יהודי שבא מישראל והוא סיפר לי שסבא שלו היה עושה עסקים עם סוחרי בדים יהודיים מריסאני. "רוב הברברים של עמק הזיז מתפרנסים מחקלאות וגידול תמרים. יש לנו כאן 450 מינים שונים של תמרים ולכל אחד טעם ושם משלו". הוא המליץ לי לבוא שוב באוקטובר בזמן חגיגות גדיד התמרים. מרחוק ראינו הולך רגל. עלוואי עצר את הרכב לידו החליף איתו כמה מילים וברכות בערבית ואז נתן לו כמה מטבעות כדי שיוכל לעלות האוטובוס הציבורי ויגיע בבטחה למקום חפצו. התרשמתי שהנהג הזמני שלי הוא בעצם דמות די ידועה ומכובדת באזור הזה של דרום מרוקו. האנגלית שלו היתה מעולה ושאלתי אותו עוד לגבי המוצא של הברברים באזור. עלוואי נהנה לתרגל את האנגלית שלו הסביר "הראשונים שחיו בארץ הזו היו הברברים. לא הערבים ולא העלוואים (הוא עצמו בעצם שייך לשושלת העלוואית). במשך אלפיים שנה שלטו הברברים והטוארג בדרכי השיירות של הסהרה. עד 1972 חצו הטוארג גבולות מדיניים בסהרה על מנת לסחור עם השווקים של מרוקו. היום כל הגבולות סגורים והטוארג בבעיה." בשעת ערב מאוחרת הגענו לעיירה ארפוד. חולות הסהרה מתקדמים כל שנה ומכסים כבר חלק מהבתים והכביש החוצה את העיירה. עלוואי הכניס יד לכיסו והוציא תכשיט נחושת נפלא דמוי צלב מיוחד. זה צלב הדרום -סמלם של אנשים הטוארג השומר עליהם מעין הרע כשהם חוצים את הסהרה בשיירות גמלים. הודיתי לו על המתנה הנפלאה על טרמפ והשיחה המעניינת. אמרתי לו שאחזור עוד.
למחרת נסעתי לריסאני, Rissani. הגעתי למקום בגלל הסרט "שמים מגנים מעל" של ברטולוצ'י. חלק מהסרט צולם בקסבה של ריסאני. כאן נמצא גם קברו של מייסד השושלת העלוואית מולאי עלי שריף. גם משפחת אבו חצירא מקורה מריסאני ונאת המדבר של תפיללאת. יהודים וברברים חיו זה לצד זה לאורך על ההסטוריה של מרוקו. החיים בשכנות הולידו גם קווי דמיון רבים וחלחול של מנהגים, שפה, שמות ותרבות חומרית. "החמסה" המפורסמת הגיעה לישראל יחד עם יהדות צפון אפריקה. היא נקראת גם ידה של פטימה, בתו של מוחמד. חמשת האצבעות מייצגות בעצם את חמשת יסודות האמונה המוסלמית. התכשיט קמע הזה הפך לנפוץ אצל ברברים לאחר חדירת האסלאם למרוקו בתחילת המאה השמינית. הברברים של אזור הסהרה עסקו בחיי נוודות וראו במלאכת יד קבועה דבר בזוי. מעטים מאד מהם עסקו בצורפות ולכן היה זה מקצוע שבעיקר עסקו בו יהודים שחיו לצד הברברים. הברברים חוששים מאד מעין הרע. סיכות ברבריות מעוצבות בצורת משולש או סהר על מנת להרחיק עין הרע. הפיבולה היא סיכה המשמשת לשדך את שולי הבגד או רדיד. היא בדרך כלל עשויה מכסף. הטוארג מעדיפים תכשיטים עשויים נחושת. שטיחים מסורתיים נקראים "זרבי" ונושאים צורות גיאומטריות כסגולה לברכה ומזל. נשים יהודיות מצפון אפריקה נהגו לענוד צמידי זהב רבים על היד. רעש וצלצול הצמידים על היד מרחיק שדים רעים וגם מרגיע ילדים ופעוטות שתוהים היכן אימא.
הברברים של דרום מרוקו שונים מאד במראם מאלה של הרי האטלס או הרי הריף של צפון מרוקו. רובם כהי עור ובעלי שפתיים עבות. בין הסמטאות של הקסבה של ריסאני מהלכים האנשים המתגוררים מאחורי חומות הבוץ. הקסבה היא למעשה צירוף של כמה קסארים - מבנה בוץ בעל כמה מפלסים ומשמש בית אב אחד. הקסבה הופכת עם השנים למארג צפוף של מפלסיםף חומות, חצרות, גגות וכיכרות. בתוכה תמצא מבני מגורים, מדרסות, מסגד, סדנאות מלאכה, מאפיה, מקורות מים ועוד. מעט אור חודר אל הקסבה דרך חרכים מיוחדים. על קירות הבוץ החיצוניים של מבני הבוץ אני מצלם שיוטים גיאומטריים ומוטיבים צמחיים. אני מגלה שלחלק מהנשים יש קעקועים עם אותם דוגמאות. מרזבים מיוחדים מרחיקים את מי הגשמים מקירות הבוץ הצריכים תחזוקה שוטפת. גם יהודים התגוררו בשכנות לברברים ב"מלאח" - הרובע בו חיו היהודים. בקסבה של אמזרו (דרומית לזגורה Zagora) היו היהודים קוראים לתפילה דרך חרכים מיוחדים שחיברו בתים רבים במערכת קול פשוטה ויעילה. בית הכנסת אף הוא היה בנוי בוץ. היום הקסבה ריקה מאדם אולם משמרים אותה כבעלת ערך תרבותי הסטורי. היהודים בעצם חיו תחת חסות שליט מקומי ומעמדם היה נחות משל הברברים. רובם חיו בבטחון יחסי ועסקו בעיקר בסחר או מלאכות יד. ליהודים היה תפקיד חשוב בקשר בין קהילות ברבריות שונות ויריבות.
כיום ניתן לראות קסבות רבות בנויות לבני מלט ולא מבוץ. זהו סימן של עושר ושגשוג כלכלי. "אייט אטה" הוא השבט הברברי הגדול והחשוב שבדרום מרוקו
השם ברברים ניתן לתושבי מרוקו על ידי הרומאים ששלטו בחלקים של מרוקו אולם מעולם לא הצליחו לשלוט באזור הסהרה וההרים הגבוהים. כאן חיו ברברים לצד יהודים של ממגורשי ספרד. הברברים קוראים לעצמם אימזיגן - בני חורין. סמלם הוא הלטאה. הם מתחלקים לכמה קבוצות לשוניות ואתניות שונות. איט אטה היא הקבוצה הלשונית ברברית הגדולה והחשובה של דרום מרוקו. רובם מתפרשים על פני שטח של כ 55,000 קילומטר רבוע באזור ג'בל סרגהו - משולי הסהרה הצפוניים ועד להרי האטלס הגבוהים. באזור זה צולם חלק מהסרט "בבל". רובם עוסקים היום בחקלאות או חצי נוודים רועים. האיט אטה התפרסמו במיוחד במאבקם בקולוניאליזם הצרפתי והיו האחרונים להכנע לו. זהותם הברברית ברורה למדי ועד לאחרונה רבים מהם לא דיברו ערבית או צרפתית. מנהיגי האיט אטה נבחרים במה שנראה כרוטציה בין משפחות מובילות והם מייצגים בפני השלטון קבוצות שבטיות וכפריות האופייניות לברברים. למרות היותם מוסלמים סונים מצייתים הברברים בחלק זה של מרוקו לחוקיהם המסורתיים יותר מאשר לחוקי השריעה האסלאמיים. המתח בין אסלאם למסורת הברברית ובין ערבית לשפות הברבריות היה קיים תמיד מאז חדירת האסלאם לצפון אפריקה. גם לשאלה כמה ברברים יש היום במרוקו אין תשובה ברורה. ההערכה היא שכשישים אחוז מתושבי מרוקו הם למעשה ברברים. חצי מהם חיים בערים הגדולות כמו מרקש או קזבלנקה. הם דוברי ערבית מרוקנית אולם בבית הם דוברים שפות ברבריות. המחצית השניה חיה בהרים ובפריפריה ומדברים בעיקר ניב ברברי כלשהוא כמו שלוחית. בעיית הזהות היא בעיקר בעיה של שפה. אישה שמוצאה ערבי מרוקני תתבייש שבעלה דובר שלוחית או שיש לו חברים ברברים. הרבה פעמים קורה שחברים נפגשים הם מדברים תחילה ערבית ולאחר שהם מגלים שכל הנוכחים הם ברברים אז יעברו לשפתם המקורית. כיום שליש מתושבי מרוקו מדברים לפחות שפה ברברית אחת מבין מגוון הניבים שנשתמרו. השפה הברברית היתה שפה מדוברת ולא שפה כתובה. המסורת וספרות מסורתית עברו בעל פה מדור לדור אולם בעשור האחרון הוגדרו סימני אותיות של השפה הברברית והודפסו ספרים רבים בשפה זו.
לברברים ארגון בינלאומי היושב בצרפת ומייצג ומקדם אינטרסים של הברברים בצפון אפריקה (אלג'יר, מרוקו, מאלי, ניז'ר, לוב). מרקש היא העיר הגדולה היחידה במרוקו המזוהה עם הברברים. אני רואה בעיר הזאת כמעין תחנת ממסר של תרבות אנדלוסית שהגיעה עם הכובשים המוסלמים מספרד, תרבויות אפריקניות וברבריות שהגיעו עם שיירות הסחר שחצו את הסהרה והרי האטלס והשפעות ערביות איסלאמיות שהגיעו ממזרח. לקראת שקיעה מתמלאת כיכר ג'מע אל פנה ברוכלים רבים, דוכני מזון, להקות אקרובטים ומוזיקאים. נגנים רבים יושבים על הרצפה ומנגנים בכלי נגינה ברברים. כלי מיתר, תופים ומצילה. הגנוואה הם רקדנים ומוסיקאים ברברים מאזור הסהרה. Steve Shehan הוא מוזיקאי אמריקאי והרפתקן שמשתף פעולה מזה שנים רבות עם מוסיקאים ברברים מובילים בלוב, מרוקו ואלג'יריה ומשלב את התרבות והמוזיקה הברברית במוסיקה מודרנית. באלי עוסמאני הוא מוסיקאי המשתייך לשבט הטוארג ומנגן באלבומים של סטיב לשהאן המשלב גם הקלטות של חתולים ממרקש וקולות המואזין.
הרי הריף של צפון מרוקו הם עבורי המקום שמסמל יותר מכל את מעוז הזהות הברברית. אזור זה נחשב עד היום לבדלני יחסית בפני השלטון המקומי. עד שנת 1912 חיו רוב שבטי הריף מחוץ לכל השפעה מקומית או קולוניאלית צרפתית. כשהספרדים החילו ריבונות ספרדית על הרי הריף הוביל עבד אל כרים (יליד 1882), מנהיג ברברי מהרי הריף משבט בני אוריאעל, מאבק מוזין נגד הכובש הספרדי. לאחר שהביס את הספרדים יצר ברית עם שבטים נוספים בשנים 1921-1925 ומעין רפובליקה ברברית במרכז אזור הכיבוש הספרדי. רק לאחר שהספרדים קראו לעזרתם כוח סיוע צרפתי בפיקודו של גנרל פטן, הובס אל כרים ונכנע אולם ניצוץ המרד החל תנועת התנגדות לשלטון הוקלוניאלי הצרפתי במרוקו ולשבטי הברברים של הרי הריף היה חלק חשוב במאבק האנטי קולוניאלי בשנות החמישים. יחד עם זאת בדומה לתופעות הסטוריות פוסט קולוניאליות דומות - הברברים לא קיבלו חלק מעוגת השלטון המודרני מה שהוביל למגמות של בדלנות ואי יציבות פוליטית חברתית אופיינית לברברים של הרי הריף עד היום.
הברברים של הרי הריף שונים מאד מאלה של הרי האטלס או הסהרה. לרובם עור בהיר ועיניים כחולות או בהירות. הכפר מולאי אידריס נמצא על הדרך העולה מפס וממקנס לכיוון הרי הריף. נשים ברבריות מקומיות מגיעות אל השווקים לבושות בסוודר מצמר צבוע תכלת. לראשן כובש קש גבוה ורחב מעוטר בגדילי צמר בצבעים שונים. זהו הלבוש המסורתי של הנשים המקומיות. קברו של מייסד השושלת האדרסית מושך אליו מאמינים רבים המגיעים מהאזור. הכפר כולו נבנה בעצם סביב ה"קובה" - מבנה קבר של קדוש. הזוואיה - עליה לרגל לקבר של קדוש - נחשבת למצווה. קברי קדושים יהודיים הם מקור עליה לרגל אצל ברברים רבים והפוך. שבע זוואיות לקברו של מולאי אידריס נחשבות כמו עליה לרגל למכה. הנוף כאן הררי וירוק. בוסתנים רבים לצד חקלאות טרסות וגידול חשיש. השווקים נקראים לפי היום בו הם נערכים. סוק יום אל חמיס, סוק יום אל ארבע וכולי. בשווקים מוכרים כלי חקלאות מסורתיים לצד בעלי חיים, בשר, תבואה, בגדים ודיסקים של מוסיקת פופ. אני נוסע צפונה אל העיירה שפשוואן. אני מבקש לצלם משפחה מקומית ומתארח אצל משפחה בהרי הריף סמוך לעיירה שפשוואן. לאחר כמה צילומים של חצר הבית אני מתמקד באישה צעירה בת 17 או 18. לראשה מטפחת, מצחה רחב ועיניה גדולות וברורות. היא מזכירה לי את היצירה של "נערה עם מטפחת ועגיל פנינה של הצייר ההולנדי יאן ורמיר. אני מצלם פורטרט של הנערה ובני המשפחה שלה ברקע. משם המשכתי אל שפשוואן. הפנינה של הרי הריף. העיירה נוסדה ב 1471 על ידי מוסלמים שנמלטו מספרד לאחר הרה קונקוויסטה, הכיבוש מחדש של ספרד על ידי הנוצרים. היא נבנתה בסגנון אנדלוסי מובהק וכל בתיה צבועים בלילך, תכלת או כחול. המסגדים של בעלי צריחים מתומנים. בהמשך יושבה על ידי שבטים ברברים מקומיים משבט הגומרה וגם על ידי יהודים. עד תחילת המאה העשרים כמעט ולא ביקרו בה זרים ותושביה לא נחשבים לידידותיים במיוחד כלפי תיירים במיוחד אלה עם מצלמה. אני עוקב אחר נשים ברבריות מקומיות העולות מהעמק והמעיינות עם עדרי עזים קטנות. הן מטפסות דרך הסמטאות והמדרגות של שפשוואן מאיצות בעזים ומקללות את התייר הבלתי נלאה העוקב אחריהן. חלקן מסתירות את הפנים ומסננות קללות בערבית. אני מכבד את רצונן ומתמקד בדלתות ושערים נפלאים המעוצבים באבן ומתכת. העיירה בנויה על הר גבוה ותלול והעליה במדרגות קשה. איש מבוגר נעזר במקל מטפס במעלה המדרגות. אני מניח את תיק הצילום ומתיישב במעלה המדרגות מצלם את האיש עולה במדרגות הזמן. אני חוזר למקומות שכתבתי עליהם שוב ושוב. בכל פעם אני מגלה עוד חלק בתרבות הברברית של מרוקו ועל הקשר שלה ליהדות צפון אפריקה.
