שאלה של הישרדות
הסאמים (לאפים) הם רועים נוודים החיים צפונית לחוג הארקטי בלפלנד (פינלנד) ופינמרק (נורבגיה). האייל הצפוני הוא חלק מהותי וחשוב בתרבות ומחזור החיים השנתי של קבוצה אתנית זאת
באמצע שנות ה-80 גרתי במשך כחצי שנה בכפר בוטספיורד (Båtsfjord) שבחבל פינמרק (Finmark), בצפון-מזרח נורווגיה. עבדתי במפעל דגים משפחתי, ובסופי השבוע הייתי מטפס אל ההרים שמעל הפיורד שעליו שוכן הכפר, ומשוטט בטונדרה הירוקה האינסופית. מדי פעם פגשתי בטיולים האלה רועים מבני הסאמי מובילים עדרים של איילי הצפון (Rangifer tarandus). הרועים לימדו אותי לאסוף סוגים שונים של אוכמניות וביצים של עופות ים, ודרכם התוודעתי לתרבות הצפונית.
הסאמים, שהיום מונים כ-70 אלף איש, חיים בלפלנד, אזור הכולל את צפונן של נורווגיה, שוודיה ופינלנד ואת הפינה הצפונית-מערבית של חצי האי קולה שברוסיה. הם נחלקים לקבוצות שונות בהתאם לפיזורם הגיאוגרפי, לניבים שהם דוברים, למוצאם ולדרך חייהם. מקצת הסאמים מתגוררים על חופי הים ועוסקים בדיג, ואחרים עוסקים בגידול אייל הצפון, בעל חיים שהוא חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלהם ומזהותם.
ציורי סלע שהתגלו באלטה (Alta) שבצפון נורווגיה, המוקדמים שבהם מסביבות 4200 לפנה"ס, מתארים ציד איילים. בתקופות מאוחרות יותר, מעידים מקורות כתובים, שימש אייל צפון מאולף לנשיאת משאות או בתור פיתיון ללכידת איילי בר. במאות ה-17-16 החלו הסאמים בביות חלקי של האיילים. בתחילה נדדו הסאמים עם העדרים בין שטחי מרעה חורפיים וקיציים. בהמשך הם התיישבו לאורך החופים והמשיכו בגידול העדרים במקביל לדיג ולחקלאות. היום מתפרנסים כשני מיליון איש בחוג הארקטי מגידול ומציד של אייל הצפון, בהם סאמים ובני קבוצות אתניות אחרות כמו הננץ (Nenets), החיים בחצי האי ימאל (Yamal) שבצפון-מערב סיביר.
משפחת סנילה, משפחה סאמית מקבוצה אתנית הנקראת סקולט (Skolt) שמוצאה מחצי האי קולה ברוסיה, היא אחת המשפחות המתפרנסות מגידול איילי הצפון ומסחר בהם. המשפחה מתגוררת בחווה הנמצאת בצפון-מזרח פינלנד, סמוך מאוד לגבול עם נורווגיה, ואני התארחתי אצלם הרבה בביקורי הרבים באזור. על קירות המבנים בחווה מתוחים תמיד פרוות ועורות של איילים, ולפעמים ראיתי גם ראשי איילים כרותים זרוקים בשלג. בחוג הארקטי המרדף אחר החלבונים שבשר האיילים מספק הוא צורך הישרדותי, ולא מותרות. "רחמים אינם סגולה באזורים הארקטיים", כתב הסופר הדני פטר הוג בספר המופת "חוש השלג של העלמה סמילה" (הוצאת שוקן). "להפך, הם סוג של חוסר רגישות, העדר חוש להבנת החיות, הסביבה ואופיו של ההכרח". באחד הביקורים בחווה של משפחת סנילה שמעתי את אחת הבנות שרה שיר על אייל הצפון החביב עליה בעדר, וביקשתי ממנה שתראה לי את האייל. "שחטנו אותו לפני כמה ימים", אמרה הילדה באדישות. אלה קרי כבר לא גרה כאן. גם לא גארי יורופסקי.
באחד מביקורי בחווה סיפרה לי אם המשפחה, טויני סנילה, פינית שהתחתנה עם גבר סאמי, על איסוף איילים שמתבצע באזור הכפר סווטיירווי (Sevettijärvi), שבו חיים סאמים המתפרנסים גם הם בעיקר מגידול איילי צפון וממסחר בהם. הכפר נמצא דרומית לחווה, כשעה נסיעה באופנוע שלג. זה היה באמצע פברואר, כשהקור באזור יכול להגיע ל-30 מעלות מתחת לאפס, ונסעתי באופנוע דרך אגמים ונהרות קפואים. בפאב המקומי בסווטיירווי האווירה היא של המערב הפרוע, ואת הסוסים מחליפים אופנועי השלג המשמשים לתחבורה ולהובלת משאות דרך. אחד מתושבי הכפר הסכים להוביל אותי למקום שבו מתרחשת ספירת האיילים, והורה לי לנסוע אחריו באופנוע השלג שלי.
הוא הוביל אותי לאזור פתוח בקרבת הכפר, שבו היתה מכלאת עץ מגודרת שיריעות יוטה ירוקות גדולות הוליכו אליה. בתוך זמן קצר הגיע עדר ענקי של כאלפיים איילים שהובלו על ידי רועים רכובים על אופנועי שלג. הרועים כיוונו את האיילים המבוהלים אל תוך המכלאה, ושם נע העדר בתנועה מעגלית. רצף אינסופי של פרוות, קרניים, עיניים, פרסות וקולות געייה של האיילים שעד לפני זמן קצר היו פראיים וחופשיים בטונדרה או ביערות המושלגים.
העובדים השתמשו ביריעות יוטה כדי להפריד בין האיילים על פי הסימונים השונים שעל גבם או באוזניהם, כשהם נזהרים מאוד מהקרניים החדות ומהפרסות. באמצעות פלצורים מיוחדים לכדו הרועים את העגלים שטרם סומנו כדי לסמן אותם.
איילי הצפון בלפלנד חיים רוב השנה בטבע, ניזונים, שורדים, מזדווגים, נטרפים, ממליטים – ללא התערבות חיצונית, אבל לכל אחד מהם יש בעלים, והסימון מעיד למי הוא שייך. כמה פעמים בשנה אוספים אותם לצורך סימון העגלים, מכירה ושחיטה. מועדי האיסוף והמקומות שבהם אוספים את העדרים אינם קבועים מראש, ולכן מדובר במחזה נדיר.
שנת האייל
עדר של כעשרה איילים הופיע מולי על אגם אינרי (Inari) הקפוא. דוממתי את המנוע של אופנוע השלג והבטתי בהם. האגם העצום משמש את התושבים בתור כביש מהיר כדי להגיע ממקום למקום. בביקורים קודמים ראיתי משפחה מקומית על אופנוע שלג גוררת מזחלת ועליה גוויות של שניים או שלושה איילים מופשטים מעורם, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי עדר. המרחק בינינו היה לא קטן, אבל לאיילים יש אינסטינקט של חיה נטרפת. הם הרימו את הראש, רחרחו את האוויר, התחילו לרוץ בשלג ונעלמו בין עצי המחט שעל אחד האיים.
לאיילי הצפון יש פרווה עבה המתאימה במיוחד לחיים במזג האוויר הקיצוני של החורף הארקטי ופרסות שסועות המאפשרות להם לרוץ בשלג העמוק ולברוח מִטורפים. האיילים משירים מדי שנה את הקרניים ומגדלים חדשות במקומן. איילי הצפון ניזונים בעיקר מאצות ומצמחים אופייניים לטונדרה. במהלך החורף (דצמבר עד מרס) האיילים נודדים בקבוצות קטנות ממרעה אחד לאחר, ובעזרת הפרסות והקרניים חופרים בשלג כדי למצוא מזון. אם נוצר מחסור במזון, למשל בגלל חורף קר מאוד או אסון אקולוגי, יספקו המגדלים אוכל לאיילים.
בחודשים מרס ואפריל האיילים נודדים מאזור מרעי החורף אל אזורי מרעה גבוהים יותר בהרים. במאי העגלים נולדים בשיפולי ההרים, מקום שבו השלגים מפשירים מוקדם והצמחייה מתחדשת במהירות. באותם חודשים עורכים הסאמים מרוצי איילים. ביולי האיילים עולים אל הטונדרות של הרמות הגבוהות כדי להימלט מהחום, מהיתושים ומהטפילים.
בסוף חודש יוני הרועים מתחילים לאסוף את האיילים כדי לסמן את העגלים שנולדו באביב. בתקופה זו הרועים עובדים שעות ארוכות, בייחוד בלילות, כשקריר יותר. דווקא היתושים של לפלנד מסייעים לרועים, סיפר לי רועה מאזור לואסטו (Luosto), מכיוון שהאיילים מתקבצים לעדרים גדולים כדי ליצור ענן ריח שירחיק מהם את היתושים ושאר חרקים מציקים. מלבד היתושים נעזרים הרועים בטרקטורונים, מסוקים ואופנועים.
בחצי השני של אוגוסט אוספים את הזכרים שנבחרו לשחיטה לפני שמתחילה עונת הייחום. בשלב זה משקלו של זכר יכול להגיע ל-150-100 קילו. ספטמבר ואוקטובר הם תקופת הייחום וההזדווגות של האיילים, ותקופה רגועה יחסית לרועים, שבמהלכה הם יכולים לעסוק בדיג או להתכונן לחורף. בנובמבר-דצמבר שוב אוספים את האיילים, והרועים מחלקים אותם לקבוצות לרעיית חורף ובוחרים את העגלים והנקבות שיימכרו לשחיטה.
בשרו של אייל הצפון, שצורכים אותו רק בגבולות סקנדינביה, טעים ודל כולסטרול, והשחיטה מוגבלת למכסת האיילים שקבעו הרשויות (הרשויות בפינלנד מאפשרות מכסה של כ- 200,000 איילים ולכן חלק מהשחיטה נעשית לצרכי דילול). הסאמים, כמו קבוצות אתניות אחרות בחוג הארקטי, משתמשים לא רק בבשרו של האייל אלא כמעט בכל חלקיו. הפרווה משמשת להכנה של פרטי הלבוש החיוניים כל כך להישרדות בחוג הארקטי – מעילים, מכנסיים, כפפות, כובעים, נעליים. מהעצמות ומחלקי קרניים יכינו כפתורים, כלי בית, כלי אוכל, ידיות לדלתות ועוד.
לאייל הצפון יש גם מקום מרכזי וחשוב בעולם התרבותי והרוחני של הקהילה הסאמית, כמו שאפשר לראות בסרט "קוקושקה" של הבמאי הרוסי אלכסנדר רוגוז'קין. הסרט מתאר חייל פיני וקצין רוסי המוצאים מקלט אצל אישה סאמית צעירה לקראת סוף מלחמת העולם ה-2. כדי לספק להם מזון היא מקיזה דם מאחד האיילים שבמכלאה הצמודה לביתה, לאחר שהיא מלטפת ומרגיעה את בעל החיים ומבקשת ממנו סליחה על המעשה.
