חצי האי סנייפלסנס, איסלנד
מיסטיקה במערב איסלנד. כתב וצילם: דודו בן צור
באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת התחלתי לגלות ולחקור חלקים שונים של איסלנד. אל חצי הסנייספלסנס במערב איסלנד נמשכתי מיד. הרבה בזכות מלון Budir של אותם ימים. היה זה מלון עץ רעוע ששכן על חוף חולי מסתורי ואפוף ערפל לפתחו של פיורד קטן ושפכי לבה גדולים מכוסי טחב שהגיעו ממש עד קו המים. מאחורי המלון עמדה כנסיית עץ שחורה ועתיקה ולמרגלותיה קברים עתיקים וצלבי ברזל עתיקים. לעתים הונחו פרחי פלסטיק על הקברים כמעשה האינואיטים. המלון היה נוראי מבחינת נוחות החדרים ורמת השירות שבו. הכל חרק והשירותים והמקלחות היו במסדרון. האיסלנדים עדיין לא הבינו למה צריך שירותים ומקלחת בתוך החדר. Victor Sveinsson, עיתונאי איסלנדי ויזם בדיוק קנה את המלון ועיצב אותו בעיצוב ששמר על ההסטוריה הארוכה של המלון שהתחיל כתחנת סחר במאה השבע עשרה. רהיטים, מפות עתיקות, תחריטי דיו, רקמות תחרה, פוחלצי ציפורים נאספו ממקומות שונים בחצי האי וקישטו את המלון כך שיכולת לחשוב שאתה נמצא באיסלנד של 1945. המטבח של המלון נודע בכל איסלנד היות והקפידו להכין מאכלים רק מחומרי גלם שנאספו או נקנו בחצי האי סנייפלסנס. דגים טריים, בשר כבש משובח, צדפות, בשר לוויתנים, עשבי תיבול ועוד. לצד הבר של המלון היה חדר קריאה עם קירות זכוכית ויכולת לצפות בעזרת טלסקופ על כלבי הים השוחים במעלה הפיורד עד לחוף הקרוב למלון. נהגתי לשבת עם ויקטור וחברים אחרים מצוות המלון שהיו מספרים על רוחות מתים שמאכלסים אולי חלק מהמקום והדרך הכי טובה לגרש רוח ששוכנת במבנה היא פשוט לסייד את קירות החדרים. הכנסיה השחורה של בודיר עומדת בין המלון לבין גלי הים. אנשים כבר לא חיים בבודיר. פעם היה שם כפר קטן. הסיפור של הכנסיה מרתק לא פחות מזה של המלון. הכנסיה נבנתה ב Budir ב 1703 על ידי סוחר ממוצא שבדי בשם Bendt Lauridsen. אולם הכנסיה נהרסה ונבנתה מחדש מסיבות שונות. ב 1847 החליטה אלמנה איסלנדית בשם Steinunn Sveinsdottir לבנות מחדש את הכנסיה. היא קיבלה אישור ממלך דנמרק להקים את הכנסיה מחדש וב 1848 נבנתה הכנסיה. ב 1987 שיפצו את הכנסיה ושיחזרו חלקים גדולים שלה על סמך תרשימים וצילומים מסוף המאה התשע עשרה. הכנסיה נצבעה שחור היות ובמקור צבעו אותה תושבי בודיר בזפת היות ולא יכלו להרשות לעצמם רכישה של צבע. מטיילים הרוצים לבקר בתוך הכנסיה יכולי םלבקש את המפתח אצל פקיד הקבלה במלון בודיר.
מעל מלון בודיר מתנשא הסנייפליוקטל, אותו הר געש מיסטי והקרחון הקטן שמנצנץ בראשו. לאורך עשרות אלפי שנים גלשו במורד ההר שפכי לבה שזרמו והגיעו כמעט עד לבודיר. היום זהו מבוך אינסופי של סלעים וולקניים מכוסים בשמיכת טחב עבה, נקיקים, מערות. המקומיים יודעים לספר על מעיין הנחבא בתוך מבוך הלבה והטחב שלמימיו תכונה מופלאה. כל השותה ממימי המעיין יחייך ויצחק עוד ימים רבים לאחר אותה לגימה. זהו מסוג המקומות שהמקומיים לא אוהבים לספר עליו לתיירים ועוברי אורח ושומרים את הסוד לעצמם. באחד מלילות ספטמבר עמדתי מחוץ למלון בודיר המחודש (לאחר שריפה שכילתה את הישן בפברואר 2001). מעל לפסגת הסנייפליוקטל התרחש מחזה מדהים של הזוהר הצפוני שריצד בצבעים של ירוק, אדום, כחול ולבן. בכל שנותי בחוג הארקטי לא נתקלתי במופע זוהר צפוני שכזה. מיסטיקנים מתיחסים להר כאחד משבעת מקורות האנרגיה של הקוסמוס. ציידי עבמים סבורים שההר מושך אליו חוצנים וחלליות. מדי שנה מגיעים לסביבות ההר תמהונים מיסטיקנים שרוצים להתחבר למקורות האנרגיה של ההר. רבים מהם לא ממש מבינים את הסכנות שבמזג האויר ההפכפך של איסלנד והחוג הארקטי. לעתים מנשבות כאן רוחות של למעלה ממאה ועשרים קמש וגם בקיץ הטמפרטורה יכולה לרדת לחמש מעלות ועל ההר עצמו אפילו מתחת לאפס. וכבר היו מקרים של מטיילים שנזקקו לחילוץ או שנעלמו לגמרי בתוך אחד הנקיקים או המערות וקפאו למוות.
מעבר לשדה הלבה העצום בודראיין, Budahraun, משתרע מפרץ ציורי בשם בריידוויק, Breidavik. הנחלים והשטפונות שגולשים במורדות הר הסנייפיוקטל הביאו איתם מההר אדמת סחף צבעונית ששקעה לאורך המפרץ ויצרה חופים צבעוניים של חול צהבהב גופריתי או שחור בזלתי. בקצה המערבי של המרץ שוכן הכפר ארטנרסטאפי, Arnarstapi, ומעגן סירות דייג צבעוניות העוגנות אל מול עמודי לבה המזדקרים מתוך מי הים וצוקים הבנויים מעמודי ומשושי בזלת מופלאים בתצורתם ופריסתם. רוב השנה חיות כאן מספר משפחות קטן וחלק גדול מהבתים משמשים את בעליהם רק במהלך סופישבוע או במהלך הקיץ. ממעגן הסירות מתחיל שביל הליכה לאורך החוף והצוקים של ארטנרסטפי. זהו מסלול של כשלושה קילומטר, מהיפים ביותר באיסלנד. השביל מקביל בחלקו הראשון לקו החוף העשיר בתצורות וולקניות מדהימות כמו משושים, עמודי לבה, מנסרות, מערות ונקיקים. בין החודשים מאי לתחילת אוגוסט משמשים הצוקים כמושבות קינון לאלפי שחפי ים מסוג Kittywake המגדלים את הגוזלים על גבי מדפי סלע. צווחות השחפים הממהרים חזור מהים ולהאכיל את גוזליהם ממלאות את האוויר. בין הכפר לצוקים משתרע שדה גדול המשמש כמושבת קינון לאלפי שחפיות ארקטיות שעושות את הקיץ בחוג הארקטי לפני שיעופו חזרה לאזור אנטרקטיקה. בכניסה לכפר ארנרסטפי נמצא גם פסל אבן ענקי שנראה כמו גולם ענק ומגושם הבנוי מסלעים וולקניים גסים מכוסים בחזזיות כתומות ולבנות. זאת דמותו של ברדור, Bardur, השומר והמגן של הסנייפליוקטל. דמותו המיסטית ומיתית של ברדור חיה ונושמת במקום הזה כאלף שנה לאחר שנכתבה באחת הסאגות היפות באוסף הסאגות האיסלנדיות שנוצרו בימי הביניים. אז מי היה ברדור? הסאגה של ברדור מספרת על אדם בשם ברדור שהגיע במאה התשיעית לאיסלנד על מנת להתיישב בה. אביו היה דמבור, Dambur, מלך הים הצפוני, בנם של אבא ענק ואימא ממוצא סאמי (לאפי) שהיתה בעלת יכולות שמאניות של כישוף וריפוי. דמבור נשא לאישה את מיוטל, Mjoll, שהיתה אישה יפה מאד ובעלת עור לבן וצח עד כדי כך שהשלג הראשון הנופל בשקט מהשמים נקרא על שמה. השפה האיסלנדית לא השתנתה מאז ימי ההתיישבות הראשונים במאה התשיעית והאיסלנדים עדיין משתמשים בשמה על מנת לתאר את השלג הראשון שנופל. כשברדור היה בן עשר לקחת אותו אביו לדרום נורבגיה על מנת שיגדל וילמד אצל דופרי, Dofri, גמד שחי בתוך מערה. דופרי לימד את ברדור את הסאגה של משפחתו, סוגים שונים של ספורט ואיך להשתמש בכלי נשק שונים. דופרי לימד אותו גם את סודות השמאניזם וראיית העתיד. כשברדור היה בן שמונה עשרה הוא היגר צפונה לאזור טרומסו ואחר כך החליט להפליג לאיסלנד כמו שעשו ויקיניגם רבים באותה תקופה. כשהתקרב עם ספינתו לאזור הסנייפלסנס ראה מרחוק את ההר וכיפתו המושלגת ולכן קרא לחצי האי סנייפלסנס – חצי האי של ההר המושלג. הוא הכריז על ההר וסביבותיו כנחלה שלו. הוא ואנשיו בנו את בתיהם באזור בו היום נמצא הכפר הטנר, Hellnar. מערה גדולה בהר שימשה את ברדור על מנת לכנס את אנשיו וגם לטקסים שמאנים. המערה נקראת
Songhellir, מערת השירה בגלל ההד המתגלגל בה וניתן למצוא אותה בקלות לצד הדרך העולה אל ההר. לפי הסאגה על ברדור הרי שהיה הוא האדם הראשון שטיפס אל הקרחון. לאחר ויכוח עם אחיו למחצה החליט ברדור לעזוב את חבתר בני האדם ועבר לחיות בתוך ההר. אנשים מאמינים כי טיפס אל הקרחון ועבר לחיות בתוך מערה דומה לזאת שבה גדל בדרום נורבגיה אצל דופרי. ברדור ירש מאבותיו כוח וגובה של טרול ולאחר שנעלם הפך לדמות מיסטית כשומר של ההר ואנשים באזור העניקו לו תכונות של אל. הסיפורים על ברדור והסנייפליוקטל לבשו צורות שונות לאורך השנים והם גם שהעניקו להר את ההילה המיסטית שהתגלגלה אחר כך לספרו של ז'ול וורן – מסע לבטן האדמה. גיבורי הספר מטפסים לפסגתו של הסנייפליוקוטל ויורדים דרכו לבטן האדמה.